אתם נמצאים כאן: מרכז מידע מאמרים בנושא דיני ומימון בחירות לעניין ממון ושלטון: יש להגדיל את מימון המפלגות והמועמדים

לעניין ממון ושלטון: יש להגדיל את מימון המפלגות והמועמדים

ממון ושלטון, מעצם טיבם, כרוכים זה בזה. השלטון זקוק למימון, ניזון ממנו, עושה לצמיחתו ולהוצאתו - כפי שהוא עושה לצבירתו ולבזבוזו.

כך היה מקדמת דנא. ככל שהיו מתקרבים למלך, לשליט, כן היו גם קרבים למקורו של הכסף, למכמני צבירתו - אותו כסף שניגבה מהנשלטים ואיפשר לשליטים לפעול ולהפעיל. וכך הדבר אף כיום - בלבוש אחר, באצטלה של משטר מתוקן, במגבלות החוק ובגדרו של משטר רפובליקאי - אולי דמוקרטי, אולי יהודי...

עתה, במקום מלך אנו בוחרים לעצמנו ממשלה, את העומדים בראשה, ואת הכנסת והרשויות המקומיות. כל אלה, מכוח הבחרם - נושאים בידם את שרביט השלטון - ואת המפתחות למה שייעשה בממון, הן בכספי המדינה והן בכספנו הפרטי - אל מול הוראותיה של המדינה.

תהליכי הבחירה של נבחרי הציבור, של נושאי המשרה - הם ליבו ותכליתו של המשטר הדמוקרטי. הם-הם עצם הדמוקרטיה. כי הרי דרכי חיינו אינן נקבעות באסיפה כללית של כולנו בכיכר העיר – כי אין כיכר עיר אחת שתוכל להכילנו. על-כן אנו בוחרים לעצמנו נציגים, נבחרים - וכל זה הוא-הוא הביטוי לשלטון העם.

 - וכל זה קשור ו... תלוי בכסף. כי הכסף לא רק יסמא עיני פיכחים אלא גם יקנה שלטון, בין אם קניה מותרת ובין אם קניה אסורה.

מה אסור ומה מותר?

האסור הוא לאפשר לבעלי הממון לקנות את השלטון - כי בדרך זאת הציבור הרחב, שממונו מצומצם - מאבד את זכותו להשתתף בתהליך הבחירה. ויודגש:  ללא ממון אין אפשרות להגיע לידיעתו, לדעתו, לאוזנו ולעינו של הציבור הרחב.

כלל האזרחים - בעלי זכות הבחירה - יכולים לבחור רק בין מי שמציגים עצמם כמועמדים. מי שאין בידיו כסף - לא יוכל לעלות על הבמה הציבורית, לא יוכל להביא דבריו ועמדתו לפני הציבור - ולא יוכל להציע עצמו, ככל מוצר או שרות לפני הצרכנים. על-כן, ככל שממונו של המועמד רב יותר - יכולתו להשפיע על דעת הקהל, על הבוחרים - גדול יותר. כמו קונצרן ענק היכול להשקיע ממון רב להכנסת מוצר חדש לשוק - כן אף מועמד לתפקיד ציבורי נבחר לא יוכל לעבור את סף הסיכוי להיבחר ללא מערכת שיווק: בניית תדמית ורכישתה של אהדת הקהל ותמיכת הציבור. ומכיון שאין כמעט אדם שכספו כה רב עד שיספיק לו לבנות לעצמו תדמית בעזרת בוני תדמית, יועצים, תקשורתנים ופרסומאים - הדרך פתוחה בפני "משקיעים", שבידם היכולת והרצון לקנות מועמד, לממן אותו, להריץ אותו ולהמליך אותו - על מנת שיוכלו להפיק ממנו, אחר-כך, את הרווחים הצפויים ממנו, כאשר יעלה לשלטון.

תוצאה זאת - פסולה היא. גם כאשר המדובר במוצרים ושירותים - החברה הדמוקרטית למדה להגן על עצמה בהגבלתם של המונופולים, בפיקוח עליהם ובעצירת תאוותם הבלתי-מוגבלת ע"י מחירים מוגבלים, דיווחים לציבור הרחב ואיזון בין האינטרסים.

כך נכון הדבר גם באשר להגבלה המתחייבת על יכולת פעולתו של הכסף בחדרי השלטון - ובמיוחד בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור.

כולנו יודעים שהפיקוח על מונופולים כלכליים קשה וצולע. המפקח על הביטוח - מוצא עצמו לימים כמנהל בחברת ביטוח; המפקח על הבנקים - מוצא עצמו לימים כמנהל הבנק; המפקח על ההגבלים העסקיים - מוצא עצמו לימים כפרקליטם של מונופולים.

כמסקנה: במקום לפקח על פעלו של הממון בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור - מוטב לסלק את הכסף הפרטי מאותו תהליך. קל הרבה יותר להסתיר את החששות המוצדקים ולהרחיק את המכשלה - אם מסלקים אותה לגמרי. והדרך לכך כפולה:

ראשית, לאסור על תרומות כסף, למערכות הפוליטיות - אלא בגבולות של סכומים זעירים - כנהוג כבר היום בישראל.

שנית, יש לממן את תהליכי הבחירה מקופת הציבור. נכון, יש לשלם כסף מקופת הציבור הן כדי לקיים את המסגרות הפוליטיות - המפלגות - והן כדי לממן את המועמדים וההתמודדויות שלהם ושל הרשימות בבחירות למיניהן: בבחירות המוקדמות, הפריימריס, כמו גם בבחירות לכנסת ובבחירות לרשויות המוניציפאליות.

מי שפועל נגד מימון מפלגות ומימון בחירות, מי שמבקש לצמצם ולקצץ במימון לפעילות הפוליטית של הרשימות ושל המועמדים - מוביל אותנו להרס הדמוקרטיה, מוביל אותנו לשלטון ההון - במקום שלטון העם, מביא אותנו לשלטון של בעלי הממון, שלטון שנועד לשרת אותם ואת ענייניהם - ולא אותנו כולנו, כחברה, כעם וכמדינה.

מתברר, כי בין אם בכוונת תחילה, ובין אם בדרך אגב, מתקיים כיום בישראל הליך שיטתי, ארוך ורב תוצאות, להרס הדמוקרטיה הישראלית והעברת השלטון בארצנו לידי קבוצה מצומצמת של בעלי עסקים וכסף. הדבר נעשה בשני אמצעים המשלימים זה את זה:

מצד אחד - קיצוץ במימון הציבורי, מכספי המדינה, למפלגות, למועמדים בבחירות ולתהליכי הבחירות - על מנת שיופקרו לחסדיהם של בעלי הממון.

מצד שני - השמצה, פיחות מתמיד ומיעוט שיטתי בערכם של נבחרי הציבור ושל העוסקים בשליחות הציבור. המונח "פוליטיקאי" הופך יותר ויותר לשם גנאי, והתיאור "פוליטי" הופך כינוי נרדף לבזוי.

את התהליך הראשון מובילה ובונה, אבן לאבן וקיר לקיר, קבוצה מצומצמת של אנשי שלטון שחיבורם לממון אינו סוד - ולהדגיש: ממון פרטי. אותם אנשים, מהמפורסמים בציבורנו ואף מקרב אלה שמצויים בעידן האחרון בתפקידי מפתח בשלטון - אותם אנשים עושים ככל האפשר "לעזור לעם", "לצמצם בהוצאותיו", "להקל על הנטל", לבטל את "הבזבוז על הפוליטיקאים" - תוך ניצול ציני ופופוליסטי של המצוקה הכלכלית: מקצצים במימון המפלגות ומצמצמים את מימון הבחירות.

אלה התומכים בתהליך זה ובוודאי אלה המובילים אותו - עושים זאת תחת הכסות של דאגה לכלכלתנו וקיצוץ "הוצאות מיותרות".

אלא שהעוסקים כך לא היו יכולים לעשות המעשה הפסול הזה - אלמלא נוצרה התשתית הציבורית לכך. את התשתית בדעת הקהל עושים דווקא אנשי תקשורת, עיתונאים, סופרים, מראיינים ודעתנים למיניהם - הנופלים תדיר למלכודת הריסתו של מוסד שליחי הציבור בחברתנו. השמדתם של פוליטיקאים - אין גרוע ממנה. היא תוביל מהר מאוד למצב בו רק בעלי עור עבה במיוחד, ואינטרסנטים בעלי עניין פסול אך כדאיות חומרית אם לא תאוות שלטון ופרסום - רק כאלה יסכינו להשמצות. רק כאלה יסכימו ללבוש את גלימת ה"פוליטיקאי" הבזויה - תמורת מחיר של הנאה מהמנעמים שהשלטון עשוי להקנות למי שאינו מרסן עצמו מפני ניצול לרעה של הכוח.

בכך אנו הורסים במו ידינו את הכלים הבסיסיים לשלטון דמוקרטי נאור, בעל מחויבות לשרת את הציבור, שלטון המקפיד על הוראות הדין כדי לשמור על האינטרסים של כולנו, כל צרכי הקיום שלנו.

התשובה הנאותה לכך מתחילה - הפלא ופלא - בניתוק הקשר בין ההון, כממון - לבין השלטון, המפלגות והמועמדים; ובמקביל, למרות הקשיים הכספיים ועל-אף המחסור והמשבר הכלכלי - לא לקצץ במימון המפלגות, לא לצמצם את מימון הבחירות - אלא אף להגדילם, כי בנפשנו הדבר.

ממון ושלטון, מעצם טיבם, כרוכים זה בזה. השלטון זקוק למימון, ניזון ממנו, עושה לצמיחתו ולהוצאתו - כפי שהוא עושה לצבירתו ולבזבוזו.

כך היה מקדמת דנא. ככל שהיו מתקרבים למלך, לשליט, כן היו גם קרבים למקורו של הכסף, למכמני צבירתו - אותו כסף שניגבה מהנשלטים ואיפשר לשליטים לפעול ולהפעיל. וכך הדבר אף כיום - בלבוש אחר, באצטלה של משטר מתוקן, במגבלות החוק ובגדרו של משטר רפובליקאי - אולי דמוקרטי, אולי יהודי...

עתה, במקום מלך אנו בוחרים לעצמנו ממשלה, את העומדים בראשה, ואת הכנסת והרשויות המקומיות. כל אלה, מכוח הבחרם - נושאים בידם את שרביט השלטון - ואת המפתחות למה שייעשה בממון, הן בכספי המדינה והן בכספנו הפרטי - אל מול הוראותיה של המדינה.

תהליכי הבחירה של נבחרי הציבור, של נושאי המשרה - הם ליבו ותכליתו של המשטר הדמוקרטי. הם-הם עצם הדמוקרטיה. כי הרי דרכי חיינו אינן נקבעות באסיפה כללית של כולנו בכיכר העיר – כי אין כיכר עיר אחת שתוכל להכילנו. על-כן אנו בוחרים לעצמנו נציגים, נבחרים - וכל זה הוא-הוא הביטוי לשלטון העם. 

- וכל זה קשור ו... תלוי בכסף. כי הכסף לא רק יסמא עיני פיכחים אלא גם יקנה שלטון, בין אם קניה מותרת ובין אם קניה אסורה.

מה אסור ומה מותר?

האסור הוא לאפשר לבעלי הממון לקנות את השלטון - כי בדרך זאת הציבור הרחב, שממונו מצומצם - מאבד את זכותו להשתתף בתהליך הבחירה. ויודגש:  ללא ממון אין אפשרות להגיע לידיעתו, לדעתו, לאוזנו ולעינו של הציבור הרחב.

כלל האזרחים - בעלי זכות הבחירה - יכולים לבחור רק בין מי שמציגים עצמם כמועמדים. מי שאין בידיו כסף - לא יוכל לעלות על הבמה הציבורית, לא יוכל להביא דבריו ועמדתו לפני הציבור - ולא יוכל להציע עצמו, ככל מוצר או שרות לפני הצרכנים. על-כן, ככל שממונו של המועמד רב יותר - יכולתו להשפיע על דעת הקהל, על הבוחרים - גדול יותר. כמו קונצרן ענק היכול להשקיע ממון רב להכנסת מוצר חדש לשוק - כן אף מועמד לתפקיד ציבורי נבחר לא יוכל לעבור את סף הסיכוי להיבחר ללא מערכת שיווק: בניית תדמית ורכישתה של אהדת הקהל ותמיכת הציבור. ומכיון שאין כמעט אדם שכספו כה רב עד שיספיק לו לבנות לעצמו תדמית בעזרת בוני תדמית, יועצים, תקשורתנים ופרסומאים - הדרך פתוחה בפני "משקיעים", שבידם היכולת והרצון לקנות מועמד, לממן אותו, להריץ אותו ולהמליך אותו - על מנת שיוכלו להפיק ממנו, אחר-כך, את הרווחים הצפויים ממנו, כאשר יעלה לשלטון.

תוצאה זאת - פסולה היא. גם כאשר המדובר במוצרים ושירותים - החברה הדמוקרטית למדה להגן על עצמה בהגבלתם של המונופולים, בפיקוח עליהם ובעצירת תאוותם הבלתי-מוגבלת ע"י מחירים מוגבלים, דיווחים לציבור הרחב ואיזון בין האינטרסים.

כך נכון הדבר גם באשר להגבלה המתחייבת על יכולת פעולתו של הכסף בחדרי השלטון - ובמיוחד בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור.

כולנו יודעים שהפיקוח על מונופולים כלכליים קשה וצולע. המפקח על הביטוח - מוצא עצמו לימים כמנהל בחברת ביטוח; המפקח על הבנקים - מוצא עצמו לימים כמנהל הבנק; המפקח על ההגבלים העסקיים - מוצא עצמו לימים כפרקליטם של מונופולים.

כמסקנה: במקום לפקח על פעלו של הממון בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור - מוטב לסלק את הכסף הפרטי מאותו תהליך. קל הרבה יותר להסתיר את החששות המוצדקים ולהרחיק את המכשלה - אם מסלקים אותה לגמרי. והדרך לכך כפולה:

ראשית, לאסור על תרומות כסף, למערכות הפוליטיות - אלא בגבולות של סכומים זעירים - כנהוג כבר היום בישראל.

שנית, יש לממן את תהליכי הבחירה מקופת הציבור. נכון, יש לשלם כסף מקופת הציבור הן כדי לקיים את המסגרות הפוליטיות - המפלגות - והן כדי לממן את המועמדים וההתמודדויות שלהם ושל הרשימות בבחירות למיניהן: בבחירות המוקדמות, הפריימריס, כמו גם בבחירות לכנסת ובבחירות לרשויות המוניציפאליות.

מי שפועל נגד מימון מפלגות ומימון בחירות, מי שמבקש לצמצם ולקצץ במימון לפעילות הפוליטית של הרשימות ושל המועמדים - מוביל אותנו להרס הדמוקרטיה, מוביל אותנו לשלטון ההון - במקום שלטון העם, מביא אותנו לשלטון של בעלי הממון, שלטון שנועד לשרת אותם ואת ענייניהם - ולא אותנו כולנו, כחברה, כעם וכמדינה.

מתברר, כי בין אם בכוונת תחילה, ובין אם בדרך אגב, מתקיים כיום בישראל הליך שיטתי, ארוך ורב תוצאות, להרס הדמוקרטיה הישראלית והעברת השלטון בארצנו לידי קבוצה מצומצמת של בעלי עסקים וכסף. הדבר נעשה בשני אמצעים המשלימים זה את זה:

מצד אחד - קיצוץ במימון הציבורי, מכספי המדינה, למפלגות, למועמדים בבחירות ולתהליכי הבחירות - על מנת שיופקרו לחסדיהם של בעלי הממון.

מצד שני - השמצה, פיחות מתמיד ומיעוט שיטתי בערכם של נבחרי הציבור ושל העוסקים בשליחות הציבור. המונח "פוליטיקאי" הופך יותר ויותר לשם גנאי, והתיאור "פוליטי" הופך כינוי נרדף לבזוי.

את התהליך הראשון מובילה ובונה, אבן לאבן וקיר לקיר, קבוצה מצומצמת של אנשי שלטון שחיבורם לממון אינו סוד - ולהדגיש: ממון פרטי. אותם אנשים, מהמפורסמים בציבורנו ואף מקרב אלה שמצויים בעידן האחרון בתפקידי מפתח בשלטון - אותם אנשים עושים ככל האפשר "לעזור לעם", "לצמצם בהוצאותיו", "להקל על הנטל", לבטל את "הבזבוז על הפוליטיקאים" - תוך ניצול ציני ופופוליסטי של המצוקה הכלכלית: מקצצים במימון המפלגות ומצמצמים את מימון הבחירות.

אלה התומכים בתהליך זה ובוודאי אלה המובילים אותו - עושים זאת תחת הכסות של דאגה לכלכלתנו וקיצוץ "הוצאות מיותרות". 

אלא שהעוסקים כך לא היו יכולים לעשות המעשה הפסול הזה - אלמלא נוצרה התשתית הציבורית לכך. את התשתית בדעת הקהל עושים דווקא אנשי תקשורת, עיתונאים, סופרים, מראיינים ודעתנים למיניהם - הנופלים תדיר למלכודת הריסתו של מוסד שליחי הציבור בחברתנו. השמדתם של פוליטיקאים - אין גרוע ממנה. היא תוביל מהר מאוד למצב בו רק בעלי עור עבה במיוחד, ואינטרסנטים בעלי עניין פסול אך כדאיות חומרית אם לא תאוות שלטון ופרסום - רק כאלה יסכינו להשמצות. רק כאלה יסכימו ללבוש את גלימת ה"פוליטיקאי" הבזויה - תמורת מחיר של הנאה מהמנעמים שהשלטון עשוי להקנות למי שאינו מרסן עצמו מפני ניצול לרעה של הכוח.

בכך אנו הורסים במו ידינו את הכלים הבסיסיים לשלטון דמוקרטי נאור, בעל מחויבות לשרת את הציבור, שלטון המקפיד על הוראות הדין כדי לשמור על האינטרסים של כולנו, כל צרכי הקיום שלנו. 

התשובה הנאותה לכך מתחילה - הפלא ופלא - בניתוק הקשר בין ההון, כממון - לבין השלטון, המפלגות והמועמדים; ובמקביל, למרות הקשיים הכספיים ועל-אף המחסור והמשבר הכלכלי - לא לקצץ במימון המפלגות, לא לצמצם את מימון הבחירות - אלא אף להגדילם, כי בנפשנו הדבר.



Joomlart