אתם נמצאים כאן: מרכז מידע מאמרים בנושא כלליים ומשלימים תם עידן פומביות הדיון בבית המשפט

תם עידן פומביות הדיון בבית המשפט

המידע שבידי השלטון הינו רכוש הציבור -  אך בפועל לא כן. הלכות שונות שנפסקו בעבר ע"י  בג"צ ביססו בהדרגה את חובתן של הרשויות לגלות לאזרח מידע  הצפון במאגריהן.   חוק חופש הידע נחקק  בעקבותיהן.  החוק לא פתר את השאלה היסודית אלא,  לאמיתו של דבר, אפילו נתן בידי רשויות רבות, תירוצים מנוסחים בלשון החוק, לעכב את פתיחת מאגריהן בפני הציבור הרחב.

כך למשל הדיונים בפני בית המשפט. לכאורה, המשפטים אמורים להיות  פומביים וגלויים לכל. למעשה הדיונים הופכים להיות יותר ויותר חסויים. תיקי בתי המשפט ובהם ענייני התביעות – נסגרו בפני הציבור כבר לפני למעלה מעשור שנים, עפ"י הוראות הנהלת בתי המשפט, מכוח תקנות הארכיונים המנדטוריות ועדכונן מאוחר יותר.

כיום תיקי כל התביעות האזרחיות וכמובן הפליליות פתוחים רק לצדדים לדיון, ורק למי שאותם גורמים מוכנים להדליף להם את תוכנם. הדיונים באולם בית המשפט הפתוח לציבור הופכים ליותר-ויותר טכניים ולריקים מתוכן מהותי. כל הדברים החשובים שבין הצדדים אינם נטענים כבר בעל-פה באולם, אלא הופכים יותר ויותר למידע כתוב המוגש לתיק -  וזה חסוי בפני הציבור: כתב התביעה, כתב ההגנה, כתב התשובה, תצהירי העדויות (וכיום -  כל העדויות העיקריות צריכות להיות מוגשות בתצהיר בכתב), הטיעונים בדיון, ואפילו הסיכומים - כל אלה חסויים בפני הציבור, למעט מי שתעודת עיתונאי בידו ויש לו קשר טוב עם אחד מעורכי הדין של הצדדים -   ועד כמה שאותו עו"ד מעוניין להביא דברים לעיתון ובאופן שהוא מעוניין -  ועם פקידי בית המשפט הנוגעים בדבר.

מזכירי בתי המשפט, הרשמים והשופטים נמנעים דרך קבע מלאפשר גישה לתיקים אלא ברשות הצדדים בהליך. הבעיה היא  שהציבור זכאי לדעת לא רק את פסק דין הניתן בסופו של דבר, אלא גם את כל ההליכים, הראיות והטיעונים שקדמו לו. זאת המשמעות האמיתית של דיון פומבי בריש גלי -  ואין שום משמעות אחרת למשפט פומבי הפתוח  וגלוי לציבור. פניות שנעשו בנושא זה בעבר, לרבות לראשי המערכת, זכו תחילה לתשובה שהפתרון  יבוא בחוק חופש המידע, ומשבא חוק זה לעולם -  התשובה הניתנת כיום הינה: נא להמתין לתקנות מתאימות שתקבענה בבוא העת.

בינתיים הליכי המשפט הופכים יותר ויותר  לסודיים הואיל ומרבית ההליכים נעשים, כאמור, בכתב, ומתברר כי הבעיה קיימת לא רק ברשות השופטת, אלא בכל רשויות השלטון.

הפתרון לנושא זה טמון בעיקרון כללי אותו יש ליישם. נקודת המוצא צריכה להיות שכל המידע המצוי בידי הרשויות הציבוריות  - הממשל המרכזי על כל חלקיו, לרבות השלטון המקומי, וכל יתר הגופים הציבוריים הקיימים והפועלים לטובת הציבור, בבעלות רשויותיו, או מכוחו - חייבים בגילוי מלא. העמדה הבסיסית הינה שהרשויות קיימות עבור הציבור, מכספו של הציבור, למען הציבור- ובקניינו של הציבור. כך למשל עירייה:  על-פי סעיף 2 לפקודת העיריות טרח עוד המחוקק המנדטורי לקבוע, שתושבי  המקום -  הם העירייה. דהיינו, בהתאמה למדינה כולה, אזרחי המדינה הם המדינה, הם הרשות, הואיל והרשות בקניינם וקיימת רק עבורם.

מכאן המסקנה המתחייבת: כל המידע האגור בידי רשויות המדינה שייך לציבור. על כן לציבור צריכה להיות גישה בלתי אמצעית לכל אותו המידע וזאת בכפוף ל-3 חריגים שנקבעו הן ע"י פסיקת בג"צ  בזמנו והן ע"י חוק חופש המידע: חסוי רק מידע שגילויו עלול להזיק לביטחונה של המדינה, ליחסי החוץ שלה, או לצנעת הפרט.

שומה עלינו לפעול ללא-חת ליישום עקרונות אלו, שאלמלא כן נשקע יותר ונותר בים של מידע "אינטרסנטי", חלקי ומאניפולאטיבי  -  אך למעשה באפילת חוסר המידע השלם,  ובכך נהיה נתונים לשרירות ליבם של בעלי זכות היתר למידע -  מידע השייך לנו ואשר בעצם צריך להיות גלוי ופתוח לפני כולנו.

Joomlart