מאת: עו”ד ישעיהו (שייקה) אתגר
הפרט חופשי לעשות ככל שתאבה נפשו, כל עוד לא נכבלו ידיו על-ידי הדין”. זה הינו הכלל הבסיסי שאומץ על-ידי בית המשפט העליון במגילת החירויות החוקתיות שעוצבה על ידו תוך כדי פסיקה
נדון עתה בדברים שלא דרך שאלת מעמדו של בנימין נתניהו. . . .
בסעיף 1 בחוק העונשין, התשל”ז – 1977 נקבע: “אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו”.
משמע, לכאורה, כל מה שלא נאסר על האדם במפורש בדין – בחזקת מותר הוא. האדם הוא בן חורין, ואין מוטלות עליו הגבלות או חובות, אלא מכוח החוק
אם כך, על מה הדאגה? ממה צריך נבחר הציבור לחשוש בכלל, ובקשר עם תהליך הבחירות בפרט? הרי הגבולות לפעולותיו ברורים ביותר – מה שלא נאסר עליו במפורש בחוק, מבחינה משפטית מותר לו לעשותו. זאת גם הפרשנות שמנחה את המשפטנים בבואם לפרש את הדין בכללו ואת דיני הבחירות בפרט: כל עוד נבחר הציבור יפעל במסגרת גבולותיו הברורים ומגבלותיו של החוק, הוא יוכל לעשות כרצונו מבלי שיעמוד על כך לדין בפני השופט.
אלא שלא תמיד עמידה בדרישותיו הפורמאליות והיבשות של הדין כמוה כעמידה בדרישותיה של דעת הקהל. פעולות נבחר הציבור, כשרות ככל שיהיו מבחינה משפטית, אינן מקנות לו, כמובן מאליו, גם חסינות מפני דין הבוחר.
ככלל, לאחר זיכוי בדין, מכל סוג שהוא ומכל טעם שהוא, בין אם זיכוי מוחלט ובין אם זיכוי מחמת הספק, חוזר הנאשם לאחר הזיכוי ל”סטטוס” של חף מפשע”.
לעומת זאת, כאשר מדובר בנבחר ציבור או במי שפניו לעיסוק בתחום הציבורי, ההליך השיפוטי בו הוא עצמו היה מעורב, מבחינתו, אינו מתמצה רק בפסיקתו של בית המשפט. התנהגותם האישית של אנשי ציבור ונבחרי ציבור כמו-גם פעלם ביישום סמכויותיהם השלטוניות, נבחנת, בראש ובראשונה, במשפט הציבור, קרי: בראי דעת הקהל, בגדר המשוב של הציבור לפעילותו של איש הציבור. נציג ציבור יכול שלא יורשע בדין – ועדיין חפותו תועמד למבחן הציבור לכשיגיע הרגע שבו תינתן לציבור ההזדמנות לומר את דברו: הציבור הוא זה שיבקר את הרשות הפוליטית ואת נבחריה, יביע אמונו או אי-אמונו בהם, וידון אותם, בבוא יום דין הבחירות, לפי ההשתקפות הציבורית – ולא רק המשפטית – של מעשיהם, מחדליהם והתנהגותם.
וכך נאמר בבג”צ 1635/90, יוסף ז’רז’בסקי, עו”ד נ’ ראש הממשלה
“בסופו של דבר, מניעתה של תרבות פוליטית נלוזה וקלוקלת שיש והגורמים הפוליטיים נתפסים לה בשעת חולשתם, יכול ותבוא, במידה מסוימת, על ידי חקיקה של הרשות המחוקקת, ולעתים על ידי הרשות השיפוטית. אך הביקורת העיקרית על תרבות פוליטית כאמור תהא ביקורת הציבור, בוחריו ונבחריו“.
כך משתמע מהערת-אגב של כב’ השופט א’ מצא בה ציטט מדבריו של פרופ’ יצחק זמיר
“מימון המפלגות הרי זו בעיה קשה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מושתת על המפלגות. המפלגות צריכות כסף. הכסף רצוי אמנם שיבוא רובו ככולו מדמי-חבר. אך עובדה היא שדמי-החבר אינם מספיקים – לא בישראל אף לא במדינות אחרות – כדי שתוכלנה המפלגות למלא תפקידיהן כראוי. התוצאות, כידוע, שליליות מבחינות אחדות. רוב המפלגות סובלות באורח מתמיד מתת-מימון, והדבר משבש את הפעולה התקינה שלהן. הן נדחפות, לכן, לחפש מימון ממקורות נוספים. לעתים הן הולכות בדרכים פסולות בתכלית, כגון ניצול סמכות ממלכתית של מתן רשיונות או של הזמנת עבודות, כדי לקבל תרומות. אך גם הדרכים הרגילות, הנראות כשרות בתכלית, בעיקר קבלת תרומות אמיתיות בסכומים גדולים ממספר קטן של אוהדים השולטים על הון רב, אינן טובות. הן יוצרו תלות בלתי-רצוייה בתורמים, ומצמצמות את חופש הפעולה של המפלגה. נוסף לכך, הן נותנות עדיפות בלתי-ראוייה למפלגות הקשורות למקורות ההון הגדול“.
כב’ השופט מ’ גל בעניין עבירות בקשר לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הדגיש:
“הליך בחירות תקין ונאות, ללא שבב של כתם ורבב, הנו נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, המבטא באופן חופשי, הוגן ונכון את רצון הרוב. ניסיון פגיעה בהליך זה, תוך מגמה להשפיע בדרכי רמייה ותחבולה על תוצאות הבחירות, בין אם במטרה להטותן ובין אם במטרה להשפיע עליהן בכל דרך אחרת, פוגע באושיות המשטר ומחטיא את הרצון האמיתי של הרוב. לפיכך, התנהגות מעין זו מחייבת תגובה עונשית הולמת וחמורה, על-מנת לבער מן השורש את הנגע הקלוקל. תנאי בל יעבור לכל חברה חופשית הוא אמון מלא ומוחלט של הציבור, ללא כל תג וסייג, בתהליך הבחירה הדמוקרטי. ללא אמון זה תעמוד כל שיטת המשטר בספק.”
“שומה עלינו אפוא לדאוג לכך, כי הציבור יהא סמוך ובטוח בטוהר הבחירות ובתוצאותיהן.”
כב’ השופטת י. שיצר בפסק הדין בערעורו של עמרי שרון על הרשעתו, התייחסה למערכת המגבלות על מימון הבחירות – הן ההכנסות והן ההוצאות – בכל שלבי הבחירות, ובעניין הנדון -דוקא בשלב הראשון של הבחירות המקדימות: . . . “חוקי הבחירות נועדו להבטיח הליך בחירות תקין והוגן, שאינו מאפשר מניפולציות היכולות לפגוע בזכות היסוד של הפרט להיבחר במסגרת ההליך הדמוקרטי” . . .
בהדגישה, כי. . . “תקרת התרומות וההוצאות שנקבעה בחוק המפלגות נועדה להבטיח שוויון הזדמנויות בין המועמדים השונים, באופן שמועמד שיש לו מקורות כספיים רבים לא יקנה בהון יתרון על פני יתר המועמדים. כשהאמצעים העומדים לרשות אחד המועמדים עולים במאות אחוזים על הסכום שהחוק מתיר, נוצר עיוות בסיסי ומשמעותי. מי לנו כף יתקע כי הזכייה בפריימריס לא הוכרעה, בסופו של דבר, במידה זו או אחרת, גם בשל היקף האמצעים הכספיים הבלתי-חוקיים שעמדו לרשות המועמד שעבורו פעל המערער“. . .
עמדתה כלפי העבירות בהן הורשע עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה הקודם אריאל שרון, נחרצת:. . . “גם במובן הערכי לא מדובר בעבירות זניחות וקלות במהותן ובנסיבותיהן, כפי שפורט בהרחבה. גם התוצאה של גזר-הדין, אשר מטיל מאסר בפועל, אינה מקוממת את תחושת הצדק, שהרי צדק צריך להיראות. פוליטיקאי ואיש ציבור, וודאי שאינו ראוי להקלה מיוחדת בשל כך שביצע עבירות מורכבות באופיין, כדי לזכות בשלטון עבור אביו“. . .
כדי להדגיש את עמדתה של מערכת המשפט לנושא זה, כחלק מהותי מיסודותיו של המשטר הדמוקרטי, כב’ השופטת י. שיצר בפסק דינה הנ”ל מפנה לפסק-דינו הנ”ל של כב’ השופט מ’ גל [ב-ע”פ (ירושלים) 2245/01 מדינת ישראל נ’ יוסף אלפנביין]:
“הליך בחירות תקין ונאות, ללא שבב של כתם ורבב, הנו נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, המבטא באופן חופשי, הוגן ונכון את רצון הרוב. ניסיון פגיעה בהליך זה, תוך מגמה להשפיע בדרכי רמייה ותחבולה על תוצאות הבחירות, בין אם במטרה להטותן ובין אם במטרה להשפיע עליהן בכל דרך אחרת, פוגע באושיות המשטר ומחטיא את הרצון האמיתי של הרוב. לפיכך, התנהגות מעין זו מחייבת תגובה עונשית הולמת וחמורה, על-מנת לבער מן השורש את הנגע הקלוקל. תנאי בל יעבור לכל חברה חופשית הוא אמון מלא ומוחלט של הציבור, ללא כל תג וסייג, בתהליך הבחירה הדמוקרטי. ללא אמון זה תעמוד כל שיטת המשטר בספק.” . . . “שומה עלינו אפוא לדאוג לכך, כי הציבור יהא סמוך ובטוח בטוהר הבחירות ובתוצאותיהן“. . .
דוקא בבחירות בשנים האחרונות – הן לכנסת והן לרשויות המקומיות – מתעוררת שאלה זאת בחריפות יתירה: האם כמאמר חז”ל “אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו: חזור לאחוריך” [מסכת יומא, כ”ב]? ומאידך גיסא, האם מי שהורשע בדין, ובמיוחד בעבירות נגד רכוש הציבור ובעבירות של ניצול לרעה של תפקיד ציבורי להשגת הנאות פרטיות בכלל והנאות אסורות בכלל – אפילו לכשנשא בעונשו, וחלה עליו רישום והעבירה התיישנות בגדר דיני תקנת השבים [חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ”א-1981] – האם הוא כבר כשיר להבחר למשרה ציבורית? האם יש להכביד עליו, כשכבר נשא בעונשו, יותר מאשר על חברו (שכמאמר הליצנים “טרם נתפס”)? האם יש מקום בזירה הציבורית למי שכבר נכשל בשימוש בקניינו של הציבור ובסמכויות שהופקדו בידיו? האם יוטבע במצחו “אות קין” שעמו ישוטט בדרכי העולם ללא תקנה? האם ראויים התפקידים שלהם אנו בוחרים נבחרי-ציבור כי יאוישו גם ע”י מי שהורשע בדין?
מה גבולות המותר והאסור במישור הציבורי-הערכי? עד כמה יש למתוח גבולות אלה מעל-ומעבר למידת הדין גרידא?
לדיני מימון המפלגות – בהן אנו עוסקים כאן – יש אמנם נגיעה עקיפה לסוגיות אלה – אך לא זה המקום להזקק לכך.
המסקנה
אם נתבונן פני עתיד – וללא קביעת מסמרות מוסריים במקום שאין לנו היומרה – המועמד לשמש כנבחר הציבור עומד בפני סיכון כפול: לא מספיק שפעולותיו תהיינה כשרות, בגבולותיו המפורשים והאפורים של החוק, אלא שבנוסף על-כך, ומעבר לעמידה בדרישות הדין, פעולותיו צריכות גם להראות כשרות ולהשתקף ככשרות בעיני הציבור, דהיינו: כשרות ציבורית אם-לא גם מוסרית.
על כן, נבחר הציבור, בין במישור הארצי ובין במישור המקומי ובין במערכות הבחירות המקדימות, צריך לנקוט זהירות יתרה בכל פעולותיו ומחדליו כאחת. אם לא יעשה כן, המועמד לשמש (או להבחר מחדש) כנבחר הציבור עלול לתת על כך את הדין, לא רק בפני הערכאות המשפטיות – אם יימצא אשם, אלא גם, ובמיוחד, במבחנם היום-יומי של אמצעי התקשורת דעת הקהל וטעמו הפרטי של כל בוחר-בכח; וכן במבחנו של כל ארוע ציבורי ופרטי כאחת. בכל הזדמנות בה שזפה עינו של הציבור את חזותו או ניע שפתיו של המועמד ושל איש הציבור, ובמיוחד בבואו להתמודד על תפקיד ציבורי, לזכות באמונם של הבוחרים ולהיבחר על-ידי הציבור; אז ייתכן ויתברר, כי הוא “יורשע” ציבורית או פוליטית – גם אם זוכה קודם לכן על-ידי בית המשפט.
מטעמים אלה חשוב שאיש הציבור – בכח ובפועל – יקפיד במיוחד על כללי המשחק של ההתמודדות הפרלמנטרית, המוניציפאלית והמקדימה על כל דרגותיה ומישוריה, ובמיוחד על האספקטים הכספיים שלה. לא רק מחמת עונשו של בית המשפט, לא רק מחמת הקנס שעלול להיות מושת עליו, אלא במיוחד על שום החשש פן ייענש דווקא בכך שתיגרע ממנו התמיכה הציבורית, בכך שיועם זוהרו ותשקע קרנו דווקא בעיניהם של האנשים שאת ליבם הוא רוצה לקנות, שאת עניינם הוא מבקש לייצג, שאת אמונם הוא חותר להשיג: הציבור הרחב של האזרחים שאת עניינם הוא אמור לייצג ועל-ידם הוא אמור להבחר – רק אם ימצאוהו שוב-ושוב ראוי לאמונם ולתמיכתם. אם לא יקפיד המועמד על כללי המשחק, ובמיוחד על כללי הבחירות ומימונן – לא יועילו לו כל יתר מאמציו והוא עלול למצוא עצמו נענש לא רק על-ידי המערכת המשפטית, אלא, במיוחד, על-ידי דעת הקהל. אם, לעומת זאת, לא ישכיל איש הציבור למצות את האפשרויות שהדין מעמיד לרשותו למימון פעילותו, ובמיוחד למימון הליכי הבחירות – בהעדר מימון לא יוכל להגיע לעיניהם, לאזניהם ולליבם של תומכיו, או אלה אותם הוא רוצה להפוך לתומכיו – ובכך תישלל ממנו האפשרות ותיחסם בפניו הדרך להבחר.
על כן חשיבות רבה לכללי מימון הבחירות – הן לאנשים מן הציבור הרוצים להיבחר ולהיות לאנשי ציבור, והן לציבור הרחב של הבוחרים; ציבור הבוחרים – לא רק כמי שאמורים לבחון את התנהגותם של המתמודדים ולבחור ביניהם, אלא גם כמי שמשלמים את המחיר המיידי של מימון הבחירות (ובעקיפין גם את התרומות – בגדר פטורים והוצאות מוכרות לצרכי מס); אלה המשלמים בסופו של דבר את המחיר המלא של ההצדקה או הטעות בבחירתם של המועמדים לאחוז בהגה הספינה בה אנו שטים בין גליו הרוגשים של עולמנו הסוער.
