מאת: עו”ד ישעיהו (שייקה) אתגר
ממון ושלטון, מעצם טיבם, כרוכים זה בזה. השלטון זקוק למימון, ניזון ממנו, עושה לצמיחתו ולהוצאתו – כפי שהוא עושה לצבירתו ולבזבוזו.
כך היה מקדמת דנא. ככל שהיו מתקרבים למלך, לשליט, כן היו גם קרבים למקורו של הכסף, למכמני צבירתו – אותו כסף שניגבה מהנשלטים ואיפשר לשליטים לפעול ולהפעיל. וכך הדבר אף כיום – בלבוש אחר, באיצטלה של משטר מתוקן, במגבלות החוק ובגדרו של משטר רפובליקאי – אולי דמוקרטי, אולי יהודי…
עתה, במקום “לשים עלינו מלך” – כלשון הנביא – אנו בוחרים לעצמנו מוסדות שלטון: את הממשלה, את העומדים בראשה, ואת הכנסת והרשויות המקומיות. כל אלה, מכוח הבחרם – נושאים בידם את שרביט השלטון – ואת המפתחות למה שייעשה בממון, הן בכספי המדינה והן בכספנו הפרטי – בגדר הוראותיה של המדינה.
תהליכי הבחירה של נבחרי הציבור, של נושאי המשרה – הם ליבו ותכליתו של המשטר הדמוקרטי. הם-הם עצם הדמוקרטיה. כי הרי דרכי חיינו אינן נקבעות באסיפה כללית של כולנו בכיכר העיר – כי אין כיכר עיר אחת שתוכל להכילנו. על-כן אנו בוחרים לעצמנו נציגים, נבחרים – וכל זה הוא-הוא הביטוי לשלטון העם.
– וכל זה קשור ו… תלוי בכסף. כי הכסף לא רק יסמא עיני פיכחים אלא גם יקנה שלטון, בין אם קנייה מותרת ובין אם קנייה אסורה.
מה אסור ומה מותר?
האסור הוא לאפשר לבעלי הממון לקנות את השלטון – כי בדרך זאת הציבור הרחב, שממונו מטבעו הינו מצומצם – מאבד את זכותו להשתתף בתהליך הבחירה. ויודגש: ללא ממון אין אפשרות לקנות אמצעים כדי להגיע לידיעתו, לדעתו, לאוזנו ולעינו של הציבור הרח – ציבור הבוחרים.
עוד מהדמוקרטיה האתונאית למדנו, שכלל האזרחים – בעלי זכות הבחירה – יכולים לבחור רק בין מי שמציגים עצמם כמועמדים.
מי שאין בידיו כסף – לא יוכל לעלות על הבמה הציבורית, לא יוכל להביא דבריו ועמדתו לפני הציבור – ולא יוכל להציע עצמו, ככל מוצר או שרות – לפני הצרכנים. על-כן, ככל שמממונו של המועמד רב יותר – יכולתו להשפיע על דעת הקהל, על הבוחרים – גדולה יותר. כמו קונצרן ענק היכול להשקיע ממון רב להחדרת מוצר חדש לשוק – כן אף מועמד לתפקיד ציבורי נבחר לא יוכל לעבור את סף הסיכוי להיבחר ללא מערכת שיווק: בניית תדמית ורכישתה של אהדת הקהל ותמיכת הציבור.
אולם כיון שמעטים מאד האנשים שכספם כה רב עד שיספיק להם לבנות לעצמם תדמית בעזרת בוני תדמית, יועצים, תקשורתנים ופרסומאים – הדרך נפתחה בפני “משקיעים”, שבידם היכולת והרצון לקנות מועמד, לממן אותו, להריץ אותו ולהמליך אותו – על מנת שיוכלו להפיק ממנו, אחר-כך, את הרווחים הצפויים ממנו, כאשר יעלה לשלטון.
תוצאה זאת – פסולה היא. גם כאשר המדובר במוצרים ושירותים – החברה הדמוקרטית הרי למדה להגן על עצמה בהגבלתם של המונופולים, בפיקוח עליהם ובעצירת תאוותם הבלתי-מוגבלת ע”י כפייה עליהם של מחירים מוגבלים, דיווחים לציבור הרחב ואיזון בין האינטרסים.
כך נכון הדבר גם באשר להגבלה המתחייבת על יכולת פעולתו של הכסף בחצרי השלטון – ובמיוחד בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור.
כולנו כבר יודעים שהפיקוח על מונופולים כלכליים קשה וצולע. כך למשל המפקח על הביטוח – מוצא עצמו לעתים כ. . . מנהל בחברת ביטוח; המפקח על הבנקים – מוצא עצמו לפעמים כמנהל אצל הבנק; המפקח על ההגבלים העסקיים – עלול למצוא עצמו משום-מה כפרקליטם או יועצם של מונופולים. . . ככל שתימצא שמיכה לחמם מהר את המפקחים מצינת הצינון. . .
כמסקנה: במקום לפקח על פעלו של הממון בתהליכי הבחירה של נבחרי הציבור – מוטב לסלק את הכסף הפרטי מאותו תהליך. דהיינו: קל הרבה יותר להסתיר את החששות המוצדקים ולהרחיק את המכשלה – אם מסלקים אותה לגמרי. והדרך לכך כפולה:
ראשית, יש לאסור על תרומות כסף, למערכות הפוליטיות – אלא בגבולות של סכומים זעירים – כנהוג כבר היום בישראל.
שנית, יש לממן את תהליכי הבחירה מקופת הציבור. כך אמנם נכון: יש לשלם כסף מקופת הציבור הן כדי לקיים את המסגרות הפוליטיות – המפלגות – והן כדי לממן את המועמדים וההתמודדויות שלהם ושל הרשימות בבחירות למיניהן: בבחירות המוקדמות – הפריימריס, כמו גם בבחירות לכנסת ובבחירות לרשויות המקומיות.
על-כן מתברר, כי מי שפועל נגד מימון מפלגות ומימון בחירות, מי שמבקש לצמצם ולקצץ במימון הציבורי לפעילות הפוליטית של הרשימות ושל המועמדים – מותיר את הזירה הפוליטית רק בידי מי שיכול לממן את עצמו במיליונים רבים, או מי שיכולים לקנות בכספם הרב מועמד שיהיה קשור בטבורו למממנו.
בכך בעצם המתנגד למימון ציבורי ראוי למפלגות, למועמדים ולבחירות – אינו שומר עלינו, אינו חוסך לנו כספי ציבור – אלא מוכר אותנו: מוביל אותנו להרס הדמוקרטיה, מוביל אותנו לשלטון ההון – במקום שלטון העם, מביא אותנו לשלטון של בעלי הממון, שלטון שנועד לשרת אותם ואת ענייניהם – ולא אותנו כולנו, כחברה, כעם וכמדינה.
מתברר, כי בין אם בכוונה תחילה, ובין אם בדרך אגב, מתקיים כיום בישראל הליך שיטתי, ארוך ורב תוצאות, להרס הדמוקרטיה הישראלית והעברת השלטון בארצנו לידי קבוצה מצומצמת של בעלי עסקים וכסף. הדבר נעשה בשלושה אמצעים המשלימים זה את זה:
מצד אחד – ע”י השמצה, פיחות מתמיד ומיעוט שיטתי בערכם של נבחרי הציבור ושל העוסקים בשליחות הציבור. המונח “פוליטיקאי” הופך יותר ויותר לשם גנאי, והתיאור “פוליטי” הופך כינוי נרדף לבזוי;
מצד שני – ע”י פגיעה שיטתית בשמם-הטוב, בעצמתם, בטוהר כוונותיהם, בשמם הטוב, ביכולת הביצוע ובמרחב התימרון של רשויות החקירה והביקורת – כמו: המשטרה ומבקר המדינה; של היועץ המשפטי לממשלה וצוותו, הפרקליטים והתובעים בשם המדינה והציבור; ושל בתי המשפט בכלל והשופטים בפרט, ובמיוחד אלה הממונים על משפטם של נושאי משרה רמה, כמו: ראש ממשלה, שר אוצר וכמוהם;
מצד שלישי – ע”י קיצוץ במימון הציבורי – מכספי המדינה, למפלגות, למועמדים בבחירות ולתהליכי הבחירות – על מנת שיופקרו לחסדיהם של מועמדים עתירי הון או למממנים בעלי הממון או אפילו לבעלי השליטה על אמצעי התקשורת להמונים. . . .
את התהליכים הללו מובילה ובונה, אבן לאבן וקיר לקיר, קבוצה מצומצמת של אנשי שלטון שחיבורם לממון אינו סוד – ולהדגיש: ממון פרטי.
בהצביענו עתה על נושאי המימון הציבורי למערכות הבחירות אנו מבחינים באנשי אותה קבוצה – עליה נימנים אנשים, מהמפורסמים בציבורנו ואף מקרב אלה שמצויים בעידן האחרון בתפקידי מפתח בשלטון – אותם אנשים העושים ככל האפשר כדי “לעזור לעם”, “לצמצם בהוצאותיו”, “להקל על הנטל”, לבטל את “הבזבוז על הפוליטיקאים” – תוך ניצול ציני ופופוליסטי של המצוקה הכלכלית: מקצצים במימון המפלגות ומצמצמים את מימון הבחירות.
אלה התומכים בתהליך זה ובוודאי אלה המובילים אותו – עושים זאת תחת הכסות של “דאגה” לכלכלתנו ולקיצוץ ב”הוצאות מיותרות”.
אלא שהעוסקים כך לא היו יכולים לעשות את המעשה הפסול הזה – אלמלא נוצרה התשתית הציבורית לכך.
את התשתית לתהליך זה בדעת הקהל עושים דווקא אנשי תקשורת, עיתונאים, סופרים, מראיינים ודעתנים למיניהם – הנופלים תדיר למלכודת הריסתו של מוסד שליחי הציבור בחברתנו. השמצתם, קיטון ערכם ובעצם השמדתם של פוליטיקאים – אין גרוע ממנה:
מצד אחד, היא מותירה מונופול בידי מי שכבר שולט, בהשלטת הסיסמה: “אין תחליף למי ששולט”. . . – כך יאמרו הציניקנים בשליחות מי שכבר שולט.
מצד שני, היא תוביל מהר מאוד למצב בו רק בעלי עור עבה במיוחד, ואינטרסנטים בעלי עניין פסול אך כדאיות חומרית אם לא תאוות שלטון ופרסום – “כסף כבוד וכח” – רק כאלה יסכינו להשמצות. רק כאלה יסכימו ללבוש את גלימת ה”פוליטיקאי” הבזויה – תמורת מחיר של הנאה מהמנעמים שהשלטון עשוי להקנות למי שאינו מרסן עצמו מפני ניצול לרעה של הכוח.
בכך אנו הורסים במו ידינו את הכלים הבסיסיים לשלטון דמוקרטי נאור, בעל מחויבות לשרת את הציבור, שלטון המקפיד על הוראות הדין כדי לשמור על האינטרסים של כולנו, על צרכי הקיום שלנו.
התשובה הנאותה לכך טמונה בניתוק הקשר בין ההון, הממון – לבין השלטון, המפלגות והמועמדים, ונקיטת אמצעים פליליים נגד החוטאים בכך; ובמקביל – הפלא ופלא ולמרות הקשיים הכספיים ועל-אף המחסור והמשבר הכלכלי – בכך שלא נקצץ במימון המפלגות, לא נצמצם את מימון הבחירות – אלא אף נגדילם, כי בנפשנו הדבר.
